בניגוד לקודמיו, וויניקוט לא התייחס לתינוק ולפנטזיות שלו בלבד, אלא התייחס לאם והתינוק כיחידה עליה ניתן להתבונן בכדי להבין כיצד מתפתחת האישיות. בהתאם לכך, וויניקוט תאר כי עוד במהלך ההיריון האם מתכווננת כלפי התינוק ולאחר הלידה היא נמצאת במצב נפשי המטשטש את הגבולות בינה ובין התינוק. את מצב זה הגדיר וויניקוט כ"סימביוזה מצד האם". ואכן, במחקרי מוח של נשים בטרימסטר הראשון נמצא כי כאשר מראים לנשים תמונה של התינוק נראה שמתעוררים אותם אזורים מוחיים הקשורים ל-OCD ולהתמכרויות. החוויה הראשונית של האם היא של סימביוזה ודאגה כלפי התינוק.
הדבר חשוב, מכיוון שרק כאשר האם "מכורה" לתינוק ויכולה לזהות כל ניואנס חזק בו היא יכולה לזהות את הסובייקטיביות שבו – הצרכים שלו, הבכי שלו, התחושות, התנוחות והמתח הגופני שלו. כך, האם יכולה להרגיש את התינוק ולזהות את צרכיו מיד לאחר שהם עולים.
בתחילת חייו, כאשר התינוק לא מרגיש בהבדל בינו לבין האם, הוא חש "אומניפוטנטיות סובייקטיבית" (תחושה שהוא כל יכול). כלומר, התינוק חש התאמה מושלמת בין רצונותיו למתרחש. אלו הם רגעים של אשליה שתיאר וויניקוט כ"אשליה של התינוק". עם זאת, עם תסכול אופטימלי מצד האם, התינוק מתחיל להבין שרק לרצות משהו זה כבר לא מספיק בכדי להשיג אותו, ולכן מתחיל לסמן את רצונותיו דרך מחוות גופניות. הדבר מתרחש מכיוון ששיא הסימביוזה של האם עם התינוק מסתיים לאחר כחודשיים. לאחר תקופה זו האם מתחילה להיות עסוקה גם בדברים אחרים. ככל שהיא עסוקה יותר בדברים אחרים היא מבצעת יותר "כשלים אמפתיים".
כל טעות כזאת פוגעת באשליית התינוק שהוא כל יכול וגורמת לו להתחיל להכיר בעולם החיצוני באמצעות התסכולים שלו. במצב זה התינוק מתחיל להתאמץ כדי להשיג תגובות של הסביבה, בין היתר באמצעות חיוך, בכי ושאר פעולות אקטיביות. בשלב זה, מתחיל תהליך בו התינוק מגלה שהוא תלוי באחר – בתחילה כאשר הילוד תלוי באופן מוחלט באם הוא אינו מרגיש תלוי וחש "אומניפוטנטיות סובייקטיבית" מכיוון שהוא בעולם של אשליה. ככל שהילוד גדל והאשליה מתפוגגת התינוק מתחיל לחוש תלות באחר.
וויניקוט: התנאים לצמיחה והתפתחות בריאה:
"האם הטובה דיה":
וויניקוט תלה את רוב האחריות להתפתחות תקינה באם התינוק. לדבריו, האם צריכה להיות "טובה דיה" אך לא מושלמת. כלומר, אם מספיק רגישה, שגם נכשלת, כאשר הכישלונות חשובים גם הם. בכדי לעשות צריכה האם לייצר "סביבה תומכת" המבוססת על אופני אינטראקציה עם התינוק:
יכולת הכלה: הפגנת אמפתיה כלפי ללא התמזגות עמו, הבנתו שמירה על גבולות. יכולת זו מאפשרת לאם להבין שני דברים: ראשית, מרגע הלידה הילד הוא יצור אנושי עם מצבים מנטליים משלו. כלומר, יש לו חוויה פנימית השונה מחווייתה של האם. שנית, היכולת לנסות להרגיש את שהילד מרגיש והיכולת של האם לשים את עצמה בנעלי הילד, מבלי לאבד את עצמה.
יכולת שיקוף ואישוש: יצירת התאמה בין צורכי התינוק והיענות האם. כלומר, יש לשקף לילד את החוויה שלו. למשל, אם ילד לא נרדם באמצע הלילה מכיוון שאינו עייף תגובה של האם שמנסה לשכנע אותו שהוא עייף מהווה חוסר התאמה ועל-כן אינה משקפת לו את חווייתו. לכן, על האם להחזיר לתינוק חוויה מובנית התואמת את מצבו – "אתה לא עייף כי ישנת בצהריים, אבל בכל זאת צריך ללכת עכשיו לישון".
התנאים בהם התפתח התינוק ישפיעו בסופו של דבר על האופן בו הוא חווה את העולם ואת עצמו.
וויניקוט: אופני חוויה ואופני העצמי:
לפי וויניקוט, יש שתי דרכים מרכזיות בהן אנשים חווים את העולם:
Doing – חווייה של להיות מופעל, הילד עושה מה שצריך בכדי לעמוד בדרישות חיצוניות. חוויה זו נובעת מהעמדת צרכי האם במרכז, מעל אלו של התינוק. התנהלות זו תבוא לידי ביטוי בהישגיות, ועשייה המכוונות החוצה, כאשר לצד זאת ישנה תחושת ניכור פנימי קשה.
Being – מצב שבו אין לנו צורך לעשות כלום, אלא פשוט להיות בעולם. חוויה זו מבוססת על העמדת צרכי הילד במרכז וקבלתו כפי שהוא. תחושה זו היא הקרקע של הילד להכיר את עצמו, לשחק ולהתנסות.
לפי וויניקוט יש שני חלקים להתגבשות תחושת ה"עצמי" של הילד:
העצמי האמתי – האזורים באישיות של אותנטיות, יציבות פנימית, הערכה עצמית, אופטימיות, הרמוניה עם הזולת. החלקים שאנו נולדים עמם, הטמפרמנט והנטיות התורשתיות. כאשר העצמי האמיתי בא לידי ביטוי בחווייתנו, אנו חיים בעולם באופן של Being.
העצמי המזויף – החלקים באישיות שאנו שואבים מהאחר, לפי יונג אלו הפרסונות, לפי הוגים אחרים Ideal self. חלקים של ניכור פנימי, חוסר יציבות, ניתוק רגשי, לבישת מסכה כהגנה. כאשר העצמי המזויף דומיננטי אז עלינו להיות באופן של עשייה (Doing) – להגיב לציפיות האחרים.
אם טובה דיה נמצאת בקשר עם התינוק, מרגישה אותו, רואה אותו ומשקפת לו מראה (חיובית פחות או יותר) של החוויות שלו. אבל מה קורה אם האם לא רואה את התינוק, רואה רק את עצמה, את מצב רוחה או את התינוק שהיא הייתה רוצה שיהיה?
מצב זה נחווה על-ידי התינוק כחודרני ולכן הוא לומד לא להסתכל, לא להתבטא ולהעמיד את העצמי השקרי כחוצץ בין העצמי האמיתי והעולם.
