האופן בו אנו מתמודדים עם קושי היווה את הבסיס להתפתחותן של תאוריות פסיכולוגיות רבות. עוד לפני שניגש לאופן ההתמודדות עם קושי, תאר פרויד כיצד נוצרת מלכתחילה תחושת הקושי. בכדי לעשות זאת, הציג את נפשו של האדם כבנויה משלושה מבנים מרכזיים הנמצאים בקונפליקט תמידי:
איד: המבנה המכיל את הדחפים שלנו (חיים, מוות). האיד פועל לפי עיקרון העונג ולכן תמיד ישאף להגיע במהירות לסיפוק מקסימלי של כל הדחפים, ללא התחשבות בתנאי המציאות.
אגו: המבנה המושקע בפעילות נפשית שמטרתה למצוא סיפוק תוך התחשבות במציאות. כלומר, האגו פועל לפי עיקרון העונג, אך מנסה למצוא דרכים לספק את הדחפים בהתאם לתנאים המוצעים. כדי להתמודד באופן יעיל עם המציאות, לעיתים קרובות יש צורך לעכב את סיפוק הדחף. לשם כך, משתמש האגו במנגנוני הגנה שמסייעים לו לעכב את הדחף בדרכים שונות (לפי אנה פרויד).
סופר אגו – אותם חלקים בתוך הנפש שמהווים את המוסכמות והחובות שלנו. המוסר, המצפון, מה מותר ומה אסור.
כך, פרויד מתאר כי הקונפליקט בין דחפים שונים לבין אילוצי המציאות הופך להיות קונפליקט בין מבנים שונים:
קונפליקט בין האיד לאגו.
קונפליקט בין האגו לסופר-אגו.
קונפליקט בין האיד לסופר-אגו.
בתקופה הפוסט-פרוידיאנית, תשומת הלב המקצועית הופנתה בעיקר למבנה האגו ויצרה זרם פסיכולוגי חדש – "פסיכולוגיית האגו". פסיכולוגיית האגו נשענה על מונחיו של פרויד, אך עסקה פחות בתכנים המודחקים ויותר באופני ההתמודדות, או כפי שהגדירם פרויד – מנגנוני ההגנה.
מנגנוני הגנה הם חלק מהבנת נפש האדם כבר עשורים רבים:
פרויד התייחס אליהם כמכניזמים המופעלים במהלך קונפליקטים על מנת להגן על האגו ולהתמודד עם תחושות חרדה.
אנה פרויד הגדירה את השימוש במנגנוני ההגנה כהתנהגות נורמטיבית ואדפטיבית בתגובה לאירועי לחץ פנימיים וחיצוניים.
כיום, מקובל לחשוב כי מנגנוני הגנה כוללים כל תפקוד קוגניטיבי שנועד להגן על הפרט מפני חרדה מוגזמת, ועל כן מהווים פעולה אדפטיבית. עם זאת, במצבים מסוימים, כאשר נעשה שימוש מופרז במנגנונים מסוימים, עלול להתרחש עיוות מציאות, כך שבמצבים אלה ההגנות אינן אדפטיביות.
קיים מגוון רחב של מנגנוני הגנה המאורגנים בהיררכיה, חלקם מנגנונים מיטיבים ובשלים (מנגנונים מסדר גבוה) אשר מאפשרים להתמודד עם קושי ללא עיוות המציאות, כגון הומור והזדהות, וחלקם מנגנונים לא בשלים (מנגנונים מסדר נמוך) אשר גורמים לעיוות נרחב של המציאות, למשל השלכה או פיחות ערך (דה-ווליואציה).
לדוגמה, אדם שנכשל להתקבל לעבודה בחברה מצליחה וחווה בעקבות זאת תחושות חוסר-ערך. בכדי להתמודד עם התחושות הקשות, אותו אדם עשוי לחשוב לעצמו: "זוהי חברה גרועה גם ככה, מזל שלא התקבלתי". כך, פיחות ערכה של החברה, השכיח במידה מסוימת את תחושת חוסר הערך. עם זאת, העובדה שזוהי חברה מצליחה, עומדת בסתירה עם התפיסה שהתגבשה ולכן מהווה עיוות של המציאות. מצד שני, אותו אדם עשוי להתבדח על מצבו מול חבריו: "לא קיבלו אותי כי אמרו שאני טוב מידי". כך, האדם מצליח לווסת את רגשותיו, תוך הכרה מלאה במציאות כפי שהיא.
חשוב לציין, כי כולנו עושים שימוש במנגנוני הגנה מסדר נמוך מעת לעת. עם זאת, התדירות והעוצמה בה אנו משתמשים בהם משתנות מאדם לאדם. בשל כך, האופן בו כל אדם מגן על עצמו מהווה אינדיקציה לקיומה/אי-קיומה של פתולוגיה נפשית וחומרתה. בכדי לאגד את הידע הנצבר לגבי סגנון הגנתי והשפעותיו על תפיסת המציאות לכדי כלי אבחנתי, הציע קרנברג את תאוריית ארגון האישיות.
קרנברג – על ארגון האישיות:
קרנברג מגיע לעולם עם שני עוגנים מרכזיים – יחסי אובייקט ופסיכולוגיית האגו. הוא התנגד לחלוקה להפרעות אישיות שונות בצורה הקטגוריאליות וטען שהרבה פעמים יש לאדם אחד מספר הפרעות אישיות. לכן, הציע כי במקום להסתכל על הסימפטומים שאנשים מציגים, יש לנסות ולעמוד על ארגון האישיות שלהם. רמות ארגון האישיות מתחלקות ל-3, בהתאם ל-3 אבני בניין:
זהות – היכולת לאינטגרציה של היבטים חיוביים ושליליים בעצמי ובזולת.
סגנון הגנתי – הגנות מסדר נמוך, למשל פיצול.
בוחן מציאות – המידה בה הפרט תופס את המציאות כמות שהיא.
בהתאם לגורמים אלו, קרנברג חילק את האנשים ל-3 קבוצות של ארגון אישיות:
ארגון אישיות נוירוטי (נורמלי). מדובר באנשים שיכולים להכיר בכך שיש בהם היבטים יותר מוצלחים ופחות מוצלחים, הם מבינים שהכול חלק מאותו האדם. אנשים אלו מפתחים את אותה הכרה גם לגבי אנשים אחרים, מעבר לעצמם. מדובר בתפיסה שיש בה אינטגרציה של חוויות מנוגדות, למשל, ההכרה של ילד בכך שאפילו שאמו לא מרשה לו לראות טלוויזיה, היא עדיין רוצה בטובתו ואיננה אדם רשע. ההגנות בקבוצה הנוירוטית הן בדרך כלל מסדר גבוה וכוללות מנגנונים כגון: הדחקה, רציונליזציה ואינטלקטואליזציה. מנגנונים אלו מאפשרים לנו לחיות בעולם, ללא עיוות מהותי של המציאות סביבנו ומאפשרות בוחן מציאות תקין.
אנשים עם ארגון אישיות גבולי. מדובר באנשים שמה שבולט אצלם הוא חוסר היכולת לעשות אינטגרציה של החוויות של עצמם ושל הזולת. למשל, רואים את הביקורת שיש להם כלפי אחרים, ללא כל יכולת להתייחס גם להיבטים חיוביים שלהם. קרנברג אמר שמצבים אלו מתפתחים על רקע בו לא נבנו מספיק חוויות טובות ומשמעותיות לאורך החיים.
במצב זה, האדם מרגיש שאם ייתן מקום גם לחוויותיו הרעות, הן יאפילו על החוויות הטובות ויעכלו אותן. הדרך להתמודד עם חששות אלו היא שימוש במנגנון הפיצול. מנגנון הפיצול מתבטא בתפיסה שאנשים הם או טובים, או רעים, ללא תחום אפור. בהתאם לכך, ניתן לראות שאנשים עם ארגון אישיות גבולי יתקשו לראות את ההיבטים החיוביים של האחר ברגע שיש להם ביקורת כלפיו. כמו כן, מכיוון שאותה תפיסה מוכוונת גם כלפי העצמי, אנשים שמשתמשים במנגנון הפיצול ירגישו יום אחד "על פסגת האולימפוס" ויום לאחר מכן שהם בתחתית. לאנשים עם ארגון אישיות גבולי יש תחושה של קושי בלתי נסבל להפגיש בין היבטים שונים שלהם והיבטים שונים של הזולת.
בוחן המציאות שלהם תקין, אבל במצבים טעונים רגשית ארגון אישיות גבולי יכול להוביל למצבים פסיכוטיים. בדרך כלל מדובר במצבים פסיכוטיים קצרים ואקוטיים. עם זאת, אם המצב הפסיכוטי ממושך, מדובר כבר על ארגון אישיות פסיכוטי.
אנשים עם ארגון אישיות פסיכוטי. "התפוררות" הזהות, תחושות עצמי מטושטשות, קושי להבין מי אני, ומה הם הגבולות ביני לבין הזולת. המציאות מעוותת בצורה משמעותית, כך שכמעט ואין חיבור למציאות.
ביבליוגרפיה:
Cramer, P. (1987). The development of defense mechanisms. Journal of Personality, 55, 597-614.
Cramer, P. (1999a). Personality, personality disorders and defense mechanisms. Journal of Personality, 67, 535-554.
Freud, A. (1946). The ego and the mechanisms of defense. International University Press. New York.
Freud, S. (1915). Repression. In Collected Papers, 84-97. New York: Basic Books.
Kernberg, O. F., and Michels, R. (2009). Borderline Personality Disorder. American Journal of Psychiatry, 166, 505–508.
