מה מניע את האדם? ע"פ ג'ון בולבי

רובוט

ג'ון בולבי נולד ב-1907 בלונדון אנגליה פסיכואנליטיקאי בריטי המטפלת ששכרה אמו הייתה דמות הטיפול עיקרית אשר עזבה אותו בגיל 4. לדבריו, עזיבתה נחוותה עבורו כמשבר משמעותי בחייו. בגיל 7 נשלח בולבי לפנימייה (באותה התקופה רווחה הגישה לפיה הורים לא צריכים להיות הרבה עם הילדים שכן הדבר יכול להפוך אותם למפונקים). בבגרותו הצעירה בולבי החל ללמוד רפואה ופסיכולוגיה כדי להבין את נפש הילדים.

לאחר שסיים את התואר הראשון פנה לעבוד בשתי פנימיות מאוד קשות בהם גדלו ילדים אשר לא הראו דאגה רגשית או עניין באחרים. הוא קרא לילדים שעבד איתם "44 גנבים קטנים". בולבי ניסה להבין איך ילדים בגיל כזה צעיר מגיעים לעשות כאלה דברים נוראים. הוא התחיל לשאול על החיים שלהם ולראיין אותם ומצא שכמעט אצל כולם יש סיפור חיים מאוד דרמטי בשנות החיים הראשונות ביחסים עם ההורים – נטישה של אחד ההורים, אובדן דמות משמעותית, התעללות וכו'. כך הוא הגיע למסקנה שכנראה הקשר הראשוני עם ההורים הוא מאוד משמעותי להתפתחות הרגשית.

בולבי אימץ את עיקרון ההסתגלות כעיקרון המארגן את הנפש. כלומר, הוא טען שאנחנו באים אל העולם בתור בעלי-חיים שמנסים להסתגל לאילוצים הקיימים. כך, האישיות מתפתחת מתוך אותו עיקרון הסתגלות. בהתאם לכך, בולבי דגל בגישה אבולוציונית המדגישה מוכנויות פסיכולוגיות וביולוגיות שנרכשו באבולוציה ומשפרות את סיכויי ההסתגלות של הפרט. זוהי גישה הדומה לגישה היונגיאנית. לפי בולבי, אנו נולדים עם מוכנויות פסיכו-ביולוגיות המכוונות אותנו להגיב לעולם בצורה מסוימת.

יונג כינה את המוכנויות הללו ארכיטיפים ודיבר במושגים אנרגטיים. בולבי כתב את התאוריה שלו בשלב מאוחר יותר, ולא דיבר על אנרגיות אלא על מוכנויות התנהגותיות – מוכנות להגיב למצבים מסוימים. כאן, מניח בולבי הנחה סמויה שאם המוח שלנו מוכן להגיב למצב מסוים אז הוא יודע ומצפה למצב הזה מראש. זוהי מעין ציפייה/אמונה לגבי מה שעתיד לקרות. דוגמה לכך היא ילד שמבחין בדמות שמפחידה אותו ובאופן אינסטינקטיבי רץ לחבק את אמו – הילד לא היה זקוק למישהו שיסביר לו שכשהוא מפחד הוא צריך לרוץ לאמא, הוא עשה זאת כיוון שנולד עם המוכנות הזאת.

ניתן אם כך להבין שבולבי הדגיש את החשיבות של הקשר הבין-אישי, שכן האמין כי מוכנויות אבולוציוניות יבואו לידי ביטוי במיוחד במרחב הבין-אישי. בתוך המרחב הבין-אישי, המוכנויות הללו יכולות להתקלקל או להיות מתוקנות. כמו כן, המוכנויות הללו מכוונות אותנו למטרה מסוימת – למשל, המוכנות לקרב אותנו למישהו בעת סכנה מכוונת אותנו למטרה שהיא השגת קרבה, מעבר לשמירה על ביטחוננו. אם לא משיגים את הקרבה, מתפתחות סטיות מהמסלול האבולוציוני בו היינו אמורים להתפתח.

המערכות הללו שבולבי דיבר עליהן מתייחסות לרפלקסים מורכבים יותר שמכוונים להשגת מטרה. מה שמגדיר את כל ההתנהגות שלנו הן המטרות שאנו רוצים להשיג במצב מסוים. הפעלה אוטומטית של מערכות אלו (ללא הפרעה של הסביבה) מאפשרת לפרט לפתור בעיות הסתגלותיות כמעט ללא למידה – ברגע שיש גירוי שמסמן את הצורך בהפעלת מערכת התנהגותית מסוימת המטרה הופכת לרלוונטית והמערכות ההתנהגותיות מופעלות באופן אוטומטי.

מוכנויות אלו נמצאות במאגר הגנטי שלנו מרגע הלידה, אבל לא בהכרח יבואו לידי ביטוי באותו זמן – הן יופעלו בתנאים מתאימים ובגילאים מתאימים לפי הדרישות שאנו פוגשים בסביבה החברתית – למשל, המערכות הגניטליות לא יפעלו עד למוכנות המערכות הפיזיות הגנטליות בגיל ההתבגרות.

הפעלות חוזרות של כל מערכת יוצרות קרקע ללמידה (באיזה תנאים המערכת פועלת יותר טוב? איזה שינויים חייבים לעשות כדי לפתור את הבעיות?) – המוכנות היא מולדת, אבל הוצאתה אל הפועל במציאות תלויה בסביבה, מה שמאפשר קרקע ללמידה.

הפעלות מוצלחות יוצרות תחושות פנימיות המהוות משאבים פנימיים להתמודדות וחוסן נפשי – ברגע שהמוכנויות משיגות את המטרה אז הן נותנות לנו כוחות ומחזקות אותנו. יחד עם זאת, במקרים בהם המערכת לא מצליחה להשיג את מטרתה יכולים להתפתח דפוסי הפעלה לא בריאים אותם כינה אסטרטגיות משניות:

הפעלת יתר של המערכת (עם הרבה ספקות וחרדה) – אם למשל מערכת ההתקשרות נכשלה והילד שרץ לחבק אמו נדחף על-ידה הצידה, הוא עשוי לנסות לרוץ אליה שוב ושוב בכדי להשיג את הקרבה לה הוא כמה. אולם, בכל ניסיון להתקרב יעלו יותר ספקות וחרדה לגבי היכולת להשיג קרבה. תחושות אלו עלולות ללוות את הילד בכל פעם שיצטרך להתמודד עם יחסים בינאישיים קרובים.

תת-הפעלה של המערכת (עמדה הימנעותית) – למשל, אם מערכת ההתקשרות נכשלה, אז הילד יתחיל להימנע מניסיונות להיעזר באחרים על מנת לפתור את בעיותיו, וכך גם להימנע מהניסיון ליצור קרבה עם האחר. כך, תת-הפעלה של המערכת תגרום לוויתור על משאב חשוב, ותעורר תחושות ניכור ובדידות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *